<h1>כל בו סימן קמ"ה</h1>
<h2>דף כא:</h2>
לרב האיי גאון ז"ל וששאלתם אנו יש לנו גנות ופרדסים ואין לנו חלק להשקות אלא ביום השבת חק ולא יעבור מימים קדמונים ויש לנו אריסין שלוקחין חומש מהפירות והן משקין ועושין כל מה שרוצין והיהודים בעליהם לא ידע עמהם מאומה יש בדבר זה השקות זרעים על ידי עכו"ם בשבת או מותר. כך ראינו שאם השדות האלו במקום שישראל מגיעים אליהם בשבתות וימים טובים אסור שיהיו האריסין משקין אותן כי שדה של ישראל נראית שמשקין אותו בשבת וביום טוב ואם רחוקה היא מותר ואי אפשר לפסוק עליהן מבעוד יום אף על פי שהם בתוך התחום מותר. וכן מותר לישראל לתת שדהו לעכו"ם לחרוש ולזרוע אותו בקבלנות כלומר בדבר קצוב והעכו"ם עושה בו מלאכה אפילו בשבת דעכו"ם כי עביד אדעתא דנפשיה קא עביד דהא קביל עליה כלהו מלאכות בדבר קצוב אם יום או יומים יטרח בהם. ודמיא דא מילת' למה שאמרו במועד קטן [י"א ע"ב] גבי אבל האריסי' והשכירים והקבלנים שלו הרי אלו יעשו מלאכה אלמא מלאכה דידהו חשיבה. ולא דמיא לישראל ועכו"ם שקבלו שדה בשותפות דאסקינן לקמן דאסור לומר לעכו"ם טול חלקך בשבת ואני אטול חלקי למחר דהתם אישראל גופיה רמיא מלתא למעבד דעבידתיה היא ועכו"ם נמי שלוחי' דישרא' ובשל ישרא' קא טרח אבל הכא דהעכו"ם רמיא ובדידיה קא טרח. ואי קשיא לך הא דאתמר בפרק מי שהפך את זיתיו [י"ב ע"א] מקבלי קבולת בתוך התחום אסור חוץ לתחום מותר ומפרשין לה רבנן בשבת לא קשיא התם מיירי בקבולת של בנין והדומה להם שאינו נוטל כלום בגוף הקרקע ונראה כשכיר יום אסור משום מראית העין כיון שהוא בתוך התחום. ומיהו במלאכת כלים הנעשים בצינעה בתוך הבית שנינו במסכת שבת [י"ז ע"ב] וכולן ב"ה מתירין עם השמש. וכן אפילו בעורות וכלים לכבס מותר שאין אדם מכיר כליו של פלוני אבל כגון חמורו וגמליו אין עושין כדאתמר נמי לענין אבל. ובעל התרומה ז"ל כתב דקבולת שאינו נוטל חלק בגוף הקרקע אלא שמקבל עליו לעשות המלאכה במעות ואפילו בשדה וכרם אסור.
וכתב הרמב"ן ז"ל וחזינא למקצת רבוותא דמספקא להו בפורני אי עבדו בהו אינשי אריסותא כשדה ושרי להשכירו לחדש או לשנה או כמרחץ דמי ואסור כדאמרינן אריסותא למרחץ לא עבדי אינשי. ומסתברא דאסור דלא תלינן אלא במלתא דעבדי הכי דהא שכירות דשדה יותר היא מפורסמת להתירה מן האריסות שזה נוטל בפירות למחצה לשליש ולרביע ונהנה במעשה וזה אין לו בשדה כלום ואפי' הכי פרשו בגמ' היתר השכירות משום דאמרינן אריסותיה קא עביד ולא תלי בשכירו'. והטעם לפי שכל השדות לאריס הן עומדות כדאמרינן בכתובו' [ב"מ ע"ג ע"א] ארעא לאריסי קיימא. וכשאדם רואה זה הגוי עומד ועושה תמיד בשדה על כרחם תלי באריסות והוא מותר לפי' אף השכירות מותר והמרחץ שאין סתמו עומד לאריסות אין תולין בו בשכירות ואסור. והדבר ידוע שאין פורני עומד לאריסות הלכך אף השכירות אסור בו ואפילו במשכירו לחדש ולשנה. אבל לחלוק עמו בפת בכל יום ודאי שכר שבת הוא ואסור והנוהג כן אינו שומר שבת. ובריחים התירו רבים לפי הענין שלהם שהן עומדות לאריסות אבל בעלי מתכות ופורני וריחים כיוצא בו דשדה. וכתב רב האיי גאון ז"ל מצאתי מכיון שהשכירה שנים הרבה ונתפרסם מותר וכן נהגו היתר בבבל. ועכשיו שנהגו להשכיר בין מרחץ בין פורני במקומותינו מותר דליכא משום מראית העין דכולי עלמא ידעי דהכא פורני ומרחץ לשכירות יהבי אינשי.
<h2>דף כב.</h2>
לרבינו יוסף גאון ז"ל. וששאלתם מהו שיעשה אדם עם עכו"ם שותפות בחנות וישב אותו העכו"ם בחנות בשב' וימכור ויקנה אותו העכו"ם בחנות בשבת. הכין חזינא דכי האי גונא אסור דאתי למחשב חשבונות וקא אכיל שכר שבת ואמר' אינשי קא שקיל איניש רוחא בשבתא ואסור. וכן נמי אסור שיעשה ישראל עם העכו"ם שותפות בחרישה ואותו העכו"ם חורש בשבת בבהמות ישראל משום דמפקד ישראל למשבת בשבת הוא ושורו וחמורו ובהמתו. וכן נמי אסור לבר ישראל שיתן מעותיו לעכו"ם בשותפות על מנת לחרישה ויקנה באותו ממון שורים ובהמות ויחרוש בהן בשבת דכיון דאית ליה לישראל מעות בשורים ובבהמות הוו להו כבהמות ישראל ואסור. וכן נמי אסור לבר ישראל שיעשה הערמה עם העכו"ם שותף שהוא חורש עמו שימכו' לו בהמה שהוא חורש בה או מקח שבחנותו ולאחר שבת יחזור ויקנה בהמה מאותו העכו"ם דכיון דהערמ' היא אסור עד דנפיק להון לההיא בהמה ולההוא מקח לגמרי. ואסור לבר ישראל שישכור פורני לעכו"ם לעשו' מלאכה בשבת ואף על גב שאין לישראל באותו פורני כלום משום דנקרא על שם ישראל וכן מרחץ של ישראל אסור להשכירו לעכו"ם לפי שנקרא על שם ישראל.
<h2>דף לא.</h2>
עוד השיב שדעתו כדברי האומר שכל מקום שאסורו מחמת ספק מגעו של עכו"ם אסור בהנאה אף על פי שלא אסר בהנך אלא במפקיד יינו אצל עכו"ם בלא מפתח וחותם.
<h2>דף לה.</h2>
שאלו אל ר' יצחק על גבינות הרבה שעשה ישראל בבית הגוי והניחם שם ה' ימים או ארבע להתיבש והיו חתומין בחותם של עץ ושכחו הדפוס בבית הגוי וירא פן זייף הגוי כמו כן או יחתמו אחרים באותן הדפוס. והשיב שמאחר שאסור גבינות הגוי' משום גלוי קיימא לן כר' יהושע דמתיר ואין אנו נזהרין עכשיו בגלוי. ויש להתיר הגבינות שתורה חסה על ממונם של ישראל ומשום זיוף לא חיישינן שהגוי ירא לזייף ובהרב' דברי' יחוש הגוי כיון שהיהודי רגיל לעשות חותמות במקום מיוחד שיש לו טביעות עין. הורו מקצת הגאונים בכל גבינות הגוי אסורי' אפי' העמידום מדבר היתר שגזרו גזירה סתומה כשגזרו על פתן ושמנן וכבושיהן ומליחיהן וגבנותיהן וחמאותיהן.
<h2>דף לה:</h2>
דין חלב בהמה טמאה אינו נקפה ועומד כמו חלב בהמה טהור' ואם נתערב חלב בהמה טמאה עם חלב בהמה טהורה כשתעמיד אותו יעמיד חלב טהורה ויצא חלב טמאה בנקבי הגבינות הן מי החלב. ולפיכ' יתן הדין שכל חלב הנמצא ביד גוי' אסו' שמא ערב בו חלב טמא.
<h2>דף מ.</h2>
דין דגים שאין נכר בהן קשקשת וספק שמא נשרו כששלו מן המים יש לסמוך על עוברי דגים שהחתכה ראשה אחד חד וראשה אחד כד זהו עב ועגול כדמוכח בשלהי אין מעמידין [מ' ע"א] שסימני עוברי דגים יש לסמוך עליהם.
<h2>דף עד.</h2>
עוד השיב במה שאמרו בחמץ בפסח אוסר בכל שהוא ה"מ באכילה אבל בהנאה אינו אוסר אלא אם כן דבר חשוב כככרות של בעל הבית. ומשום הכי לא תנא ככרות של נחתו' בהדי הנך דעבודה זרה משום דהתם לא קתני אלא אסור תערובת בהנאה וכבר האריך שם בזה. וכן דעת הר"מ ז"ל.
<h2>דף עד:</h2>
דין מליגה. באמת וברור שאסור לשים תרנגולת כשמולגין אותה בכלי ראשון מפני הדם דלכולי עלמא כלי ראשון מבשל וצריך לשים המים בכלי שני קודם ואחר כך התרנגולת. בזה הענין לכולי עלמא מותר דכלי שני אינו מבשל. אבל אם עירה מים מכלי ראשון פירוש מאותו כלי שהוחמו בו המים על האש על התרנגולת פירוש דערוי ככלי שני מותר. אבל לפירוש רבינו תם פירוש דערוי ככלי ראשון מבשל לכל הפחות כדי קליפה. ואם גוי או שפחה מלגו תרנגולת ולא ראה ישראל אם בכלי ראשון אם בכלי שני או הדיחו בשר ונתנו בקדירה או הדיחו קערות חולבות ולא ראהו ישראל אם יחד הודחו או כל אחת לבד הכל אסור דשמא מחמת הקל טרחו באיסור ואסור. ואם עירה על התרנגולת מים מכלי ראשון צריך להסיר כל העור דהיינו קליפה. ודוקא כשאוחז התרנגולת ברגליה דאם כן אין הנוצה הולכת כדרכה ואין מפסקת בין הנוצה והעור ואז צריך לקלוף העור של תרנגולת אבל כשיאחז את הראש בידו מותרת בלא קליפה דהנוצה מפסקת בין המים והעור ומצלת על התרנגולת ואפילו כדי קליפה אינו מבשלתו לא מידי.
<h2>דף עה:</h2>
כתב רבינו האי גאון ז"ל כלי עץ מיושנים שנשתמשו בהן גוים בחמין אין להן תקנה ולא מהני בהן הגעלה שישתמש בהן ישראל לא במאכל ולא במשתה.
דין בשר בחלב. כלי הנאסר מחמת בשר בחלב ומותר לתת לתוכו צונן ופירות שהרי חביות אומר בע"ז [ל"ג ע"ב] אסור לתת לתוכו יין ומותר לתת לתוכו שכר. ולא דמי לחרש הדרייני [ל"ב ע"א] שאסור לסמוך בו כרעי המטה דהתם רוצה בקיומה מפני היין הבלוע בתוכו.
<h2>דף עו.</h2>
דין חכם הבא להתיר על ידי ס' קדירה שנתחב בה כף אסור שצריך לחקור ולדרוש ולשאול אם נתנו מים בקדירה [לאחר שהיה האיסור בקדירה] ואם נתנו אין לשער ס'. חכם הבא להתיר על ידי שלא היה בן יומו צריך לחקור ולשאול אם היו בו מים אפילו מים חמין ורותחין בינתיים [בתוך מעל"ע שעשו בו האיסור] (דבר) [דכך] שוה [המים לבדן] כמו (שאסור עליו) [האיסור עצמו].
דין להגעיל כלי דוקא כלי שאינו בן יומו (אבל כלי בשר) [ואז אפילו בתוך כלי כשר] מותר להגעילו. ואם בכלי שאינו בן יומו טוב יותר אבל תוך כלי שהוא בן יומו לא יגעיל. דין פסח. להגעיל כלים לצורך הפסח אם מגעילו קודם ערב פסח או ערב פסח קודם ד' שעות מותר אפילו שניהם בני יומן דאין בהם אך טעם חמץ ולכך שרי דנותן טעם בר נ"ט הוא. אבל לאחר ד' שעות אסור להגעיל אלא כלי שאינו בן יומו דחמץ נעשה אסור וחוזר ונבלע.
ואם בשל היתר בקדירה של אסור בת יומה הכל אסור ואם אינה בת יומה לכתחלה אסור לבשל בה ואם בשל בה דיעבד מותר. דין כף של אסור שתחבה בקדירה של היתר אם הכף היא חולבת ותחבה בקדירה מלאה תבשיל או איפכא אפילו אין הכף בת יומה הכף אסורה והתבשיל מותר. ואם הכף בת יומה צריך בתבשיל ששים ואם נשפכו המים מספקא אסור דטעם כעיקר דאורייתא.
<h2>דף עו:</h2>
דין סכין שחתך בה בשר ורוצה לחתוך בה גבינה או איפכ' צריך הסכין נעיצה עשרה פעמים בקרקע. ומיהו רוב סכינין יש בהן גומות ואין חלקים וצריך לשפשף הסכין בפחם או באבן רך. ואם רוצה לחתוך בסכינין של גוים אפילו פירות הוא הדין, אבל לחתוך [בשר] רותח מן הסכין צריך הגעלה. ויש אומרים לבון.
